לפעמים הפער בין הביטחון שמשדר הלקוח לבין איך התרחשה התאונה הוא מדהים. פנה אלי לקוח ומספר לי שהוא צריך חוות דעת פשוטה. הוא אותת שמאלה לפני בצוע פרסה, האט ולפתע רכב שנסע אחריו פגע בו ובמקום להתנצל הנהג כועס עליו ומסרב לאשר לחברת הביטוח שלו לשלם על הנזק. כרגע הוא מעוניין לתבוע את החצוף אישית, שילמד לקח.
לא הבנתי מה הבעיה הרי הוא מתאר סיטואציה של תאונת חזית אחור ואמרתי לו שאם הוא מתעקש על חוות דעת אפגוש אותו בזירת התאונה על מנת לבדוק התכנות לחוות דעת וביקשתי ממנו שיבקש מהמוסך המטפל ברכבו שימסרו לו את החלפים שנפגעו בתאונה ושיביא אותם לפגישתנו.
נפגשנו בזירת התאונה בדקתי את הזירה ומתברר שמדובר בנתיב לנסיעה ישר ולכן מנתיב זה אסור לבצע פניית פרסה. אבל עדיין זה לא מתיר להיכנס במי שמבצע את פניית הפרסה. בצעתי מדידות ולקחתי נורת האיתות – בכדי לבדוק באמצעים הקבילים בבית משפט האם נורת האיתות עבדה בזמן התאונה.
התחנה הבאה שלי עם הרכב המעורב הייתה במגרש גדול בו שרטתי בגיר את מידות הכביש ממנו רצה הלקוח לעשות את פניית הפרסה ובקשתי ממנו שיערוך "פניית פרסה" כאשר הגלגלים הימניים שלו על הקו המקוטע המפריד בין הנתיבים ומתברר שהוא לא מגיע לזווית בין כלי הרכב בזמן המגע התאונתי כפי שמתועד בתמונות שצולמו בזירת התאונה. לאחר מספר ניסיונות התברר כי האופציה היחידה להגיע לזווית המגע בין כלי הרכב היא כאשר פניית הפרסה מתבצעת מנתיב שמאלי.
בבדיקת הנורה עלה כי הנורה נשרפה לפני התאונה ולכן יכול להיות שהלקוח הפעיל איתות אבל הרכב הפוגע לא ראה איתות כי הנורה האיתות הייתה שרופה ולכן לא האט.
סוף דבר מתברר כי הלקוח ביצע פניית פרסה מנתיב ימני ובצומת בא אסור לעשות פרסה כשאור האיתות לא פועל.
לאחר זמן התברר כי הלקוח החליט בכל זאת לתבוע את הנהג המעורב וזכה במשפט. איך? כי לנהג צד ג' לא היה חוקר תאונתו דרכים שיסביר מה התרחש באמת…